החלטה בתיק בש"א 177/06

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק עב 305323/97 (מותב בראשות כב' השופטת בן יוסף ונציגי הציבור מר כהן אבנר וגב' עוזיאל רחל).

2.      ואלה העובדות הרלוונטיות לעניננו:

2.1.   המשיב תבע בבית הדין קמא לחייב את המבקשת לשלם לו פיצוי בגין הפרת הסכם עבודתו - פיטוריו קודם לתום התקופה שנקצבה. כמו כן תבע המשיב פיצויי הלנת שכר ופיצויי פיטורים ופיצויים בגין הפרות נוספות של חוזה בעבודתו. בית הדין קמא קיבל את טענת המשיב כי הוא הועסק בחוזה לתקופה קצובה, אך קבע כי על פי החוזה ניתן היה לסיימו עוד קודם לכן אם היה מתקבל אישור הרשות מראש. בית הדין קמא קבע כי אישור מראש כאמור לא ניתן ולכן זכאי המשיב לפיצוי. בית הדין קמא קבע כי בנסיבות הענין אין לפסוק את מלוא השכר עד לתום התקופה וכי יש להסתפק בפיצוי השווה ערך לשכר שלושה חודשים בניכוי מה שהמשיב השתכר בפועל. עוד קבע בית הדין קמא כי המשיב זכאי ליתרת דמי חופשה. יתר רכיבי תביעתו, לרבות התביעה לפיצויי הלנה, נדחו.

2.2.   ביום 2.10.05 הגיש המשיב ערעור על פסק דינו של בית הדין קמא. בהודעת הערעור השיג המשיב על שני ענינים: הראשון, גובה הפיצוי שנפסק. השני, אי פסיקת פיצויי ההלנה.

2.3.   ביום 10.1.06 נשלחה החלטת המנ"ת על סדר הגשת סיכומי הטענות בערעור.

2.4.   ביום 23.1.06 הגישה המבקשת "בקשה למתן הבהרה" ובה הסבירה כי בכוונת המשיבה להגיש "ערעור שכנגד" ולפיכך מבוקש להבהיר כיצד תשתלב הודעת המשיבה בערעור שכנגד בסדרי הסיכומים שנקבעו.

2.5.   ביום 24.1.06 ניתנה החלטת המנ"ת כדלהלן:

"אשר לכוונת המשיבה להגיש ערעור שכנגד, הרי שלפי תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, המועד להגשת ערעור שכנגד הינו תוך 10 ימים מיום קבלת כתב הערעור, ורק אם בין אותו מועד לבין מועד הדיון בערעור נותרו פחות מ-10 ימים, יש לגיש את הערעור שכנגד לא יאוחר מ-5 ימים לפני הדיון."

2.6.   ביום 5.2.06 הוגשה הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור שכנגד, אך הבקשה לא התקבלה לרישום מאחר ולא שולמה האגרה. ביום 12.2.06 - לאחר ששולמה האגרה - נרשמה הבקשה.

3.      בבקשה טען ב"כ המבקשת כי הוא הבין את תקנה 99 שענינה המועד להגשת הערעור שכנגד באופן המאפשר לו להגיש את הודעת הערעור שכנגד עד 5 ימים לפני הדיון !!! ב"כ המבקשת טוען כי פרשנות "בית הדין" לתקנה לא היתה ידועה לו ולפיכך יש להעתר לבקשה להארכת המועד. לטענת המבקשת לא יגרם למשיב כל נזק ומאידך יעשה צדק עם המבקשת "באשר במהלך הדיון יתבררו גם השגותיה ביחס לפרקים מסויימים בפסק הדין".

4.      המשיב התנגד לבקשה, שכן טעות של עו"ד אינה בבחינת טעם מיוחד. במקרה זה נוסח התקנה ברור ולא היה מקום לטעות הפרשנית.

5.      תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 (להלן - תקנות בית הדין) שענינה הגשת ערעור שכנגד קובעת:

"היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית דין קמא טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית הדין שלערעור, בפירוט הנימוקים, תוך עשרה ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור כאמור בתקנה 98, אולם לא יאוחר מאשר חמישה ימים לפני התחלת הדיון בערעור, והעתק ההודעה יומצא לכל אחד מהמשיבים."

6.      תקנה 99 קובעת הסדר דומה להסדר החל בערכאות האזרחיות הרגילות (תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984), אך עם מועדים קצרים יותר. בכל הכבוד, הפרוש אותו נתן ב"כ המבקשת לתקנה 99 אינו אפשרי והוא בבחינת חזרה למצב שקדם לפני תיקון התקנה בשנת 1961 !! אז ניתן היה לערער שכנגד עד בסמוך לפני הדיון. מאז תוקנה התקנה והוראתה בהירה וברורה .

7.      בית הדין או הרשם רשאים להאריך מועד שנקבע בתקנות, ובכלל זה המועד להגשת ערעור שכנגד, " מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא .

8.      בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון :

"גם טעות שבדין יכולה לשמש טעות אופרטיבית לצורך הארכת מועד (....). ואולם, לשם כך על בעל הדין להצביע על מקור  הטעות ועל ניסיון בדיקה של ממש, אשר לא עלה יפה. הטעות תוכר כטעם מיוחד רק אם אינה טעות מובנת מאליה או טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית. ... היות בעל הדין נעדר השכלה (...), חשוף לקשיי הבנה (....) ואף נטול ייצוג (...) נסיבות אלה כולן אינן מהוות טעם מיוחד, אלא אם כן נילווה להן יסוד נוסף ההופך את הטעות לאופרטיבית".

9.      עוד נפסק כי במספר פסקי דין של בית המשפט העליון :

"... שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי  טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה ..".